כעס אחרי מילואים ומלחמה - מדריך לחוזרים ולמשפחה

חוזרים הביתה, והכעס חוזר איתכם

אחת התופעות שחוזרות בשנים האחרונות בישראל, ובעוצמה, היא כעס אחרי שירות מילואים ממושך או אחרי חשיפה לאירועי מלחמה. אנשים חוזרים הביתה, לכאורה בסדר, ומגלים שהסבלנות נעלמה. שהילדים מרעישים מדי, שבן או בת הזוג "לא מבינים", שכל דבר קטן מצית תגובה שלא הייתה שם קודם.

המדריך הזה נכתב עבור מי שחזר, ועבור מי שנמצא בבית וממתין. הוא מסביר למה זה קורה, מה נחשב תגובה צפויה ומתי כדאי לפנות לעזרה, ומה עוזר בפועל בתקופת ההסתגלות.

למה הכעס מופיע דווקא אחרי, ולא במהלך

בזמן השירות, המערכת עובדת במצב הפעלה. יש משימה, יש מסגרת, יש חברים לצידך, ואין מקום לעצור ולהרגיש. הגוף מגויס לחלוטין, וזה עובד. הכעס, הפחד והעייפות נדחקים כי אין להם שימוש שם.

הבעיה מתחילה בחזרה. פתאום אין משימה, אין דחיפות, ויש מרחב. וכל מה שנדחק, עולה. זו הסיבה שרבים מדווחים שהתקופה הקשה ביותר אינה השירות עצמו אלא השבועות שאחריו.

מוסיפים לזה שהמערכת עדיין מכוילת לסביבה מסוכנת. עוררות גבוהה, ערנות לרעשים, סריקה של הסביבה, קושי להירדם. במקום שבו זה היה נדרש, זה הציל. בסלון בבית, זה הופך כל טריקת דלת של ילד לגירוי שמפעיל תגובה מלאה. הרחבנו על המנגנון במדריך כעס וטראומה.

יש כאן גם שכבה שלישית, פחות מדוברת. הפער בין מה שעברת לבין השגרה שממשיכה כרגיל מייצר לעיתים קרובות כעס על הסביבה. אנשים מתלוננים על דברים שנראים אפסיים, החיים ממשיכים כאילו כלום, וזה מרגיז נורא. הכעס הזה אינו כלפי אדם מסוים, הוא כלפי הפער.

מה נחשב תגובה צפויה

חשוב לומר את זה ברור. תגובות של עצבנות, קוצר רוח, קושי בשינה, צורך בבדידות ותחושת ניתוק בשבועות הראשונים אחרי חזרה הן תגובה נורמלית לחלוטין למצב לא נורמלי. הן אינן סימן לחולשה, והן אינן אבחנה.

מה שכן שווה לעקוב אחריו הוא הכיוון. אצל רוב האנשים, התסמינים האלה נחלשים בהדרגה על פני שבועות עד חודשיים. השינה חוזרת, הסבלנות חוזרת, הצורך בניתוק פוחת.

סימנים שמצדיקים פנייה מקצועית: אם אחרי חודשיים אין שיפור או שיש החמרה, אם יש התפרצויות שמפחידות את בני הבית, אם יש עלייה משמעותית בשתייה או בשימוש בחומרים, אם יש הימנעות גוברת ממקומות ומאנשים, אם מופיעות מחשבות שאין טעם, או אם התפקוד בעבודה או במשפחה נפגע ממשית.

מה קורה בבית, ולמה זה מסובך

בזמן שהחייל היה בחוץ, הבית הסתדר. בן או בת הזוג ניהלו הכול לבד, הילדים הסתגלו לשגרה חדשה, וכולם פיתחו דרכי התמודדות. החזרה אינה חזרה למה שהיה, היא כניסה למערכת ששינתה את עצמה.

מכאן נובעים חיכוכים שנראים קטנים ומרגישים ענקיים. מי מחליט על מה, למה שינית לי את הסדר, למה הילדים פונים רק אליה. הכעס במקרים כאלה אינו על הנושא הנקוב, הוא על אובדן המקום.

לצד זה, בן או בת הזוג נמצאים בעמדה קשה משלהם. הם עייפים מחודשים של תפקוד לבד, הם חוששים לומר דברים, והם לעיתים קרובות מרגישים אשמים על עצם התלונה. "לו קשה יותר" הופך למשפט שמונע מהם לבקש עזרה בעצמם.

מה שעוזר כאן הוא שיחה מפורשת על החזרה כתהליך ולא כרגע. לסכם מראש שבועיים או שלושה של הסתגלות, לחלק מחדש תפקידים בהדרגה ולא בבת אחת, ולתת מקום גם לצד שנשאר בבית לספר איך היה לו. הרחבנו על ההיבט הזוגי במדריך ניהול כעסים בזוגיות.

איך מדברים עם הילדים

ילדים קולטים הכול, גם כשלא מסבירים להם. מה שהם לא מקבלים זה הסבר, ואז הם ממציאים אחד, ולרוב הוא כולל אותם כאשמים. משפט פשוט משנה את זה: "אבא חזר ממקום שהיה בו קשה, והגוף שלו עדיין נבהל מהר. זה לא בגללך, וזה יעבור".

שווה גם לתת להם משהו לעשות. ילדים מרגישים טוב יותר כשיש להם תפקיד. "כשאתה רואה שאבא צריך שקט, אתה יכול להביא לו כוס מים" נותן להם מקום במקום חוסר אונים.

ואל תתנו לילדים לשאת את התפקיד של להרגיע מבוגר. אם זה מה שקורה, זה סימן ברור לפנות לעזרה. יש הרחבה במדריך איך מפסיקים לצעוק על הילדים.

מה עוזר בתקופת ההסתגלות

שגרה, אפילו מלאכותית. שעת קימה קבועה, ארוחות בזמנים, ותנועה יומית. מערכת שנמצאת בעוררות מתייצבת דרך חזרתיות, לא דרך מנוחה בלבד.

תנועה גופנית. אחד הכלים היעילים ביותר לאחר חשיפה ממושכת ללחץ. האנרגיה שגויסה זקוקה למוצא, וריצה או חדר כושר עושים את זה טוב יותר מכל דיבור.

גבול על אלכוהול. זו הנקודה שהכי מסוכן להחמיץ. שתייה מרגיעה לשעה ומחריפה את הכל אחר כך, ובמצב של עוררות גבוהה היא מגדילה מאוד את הסיכון להתפרצות. פירטנו במדריך כעס ואלכוהול.

קשר עם מי שהיה שם. שיחה עם חבר מהצוות עושה לעיתים יותר מכל דבר אחר, כי אין צורך להסביר. זה אינו תחליף לטיפול אבל הוא מרכיב חשוב.

גבול על תכני חדשות. צפייה מרובה בחדשות ובסרטונים מהזירה מחזירה את המערכת לעוררות שוב ושוב. הגבלה לחלון זמן מוגדר ביום עושה הבדל מדיד.

תוכנית יציאה מוסכמת. סימן קבוע שאומר "אני צריך לצאת עשר דקות", בלי הסבר ובלי עלבון. זה מוריד המון נזק בבית.

באתר נפש שקטה יש הרחבה על ויסות מערכת העצבים ועל חזרה לשינה תקינה, שתי נקודות מרכזיות בתקופה הזאת.

סיכום

כעס אחרי מילואים ממושך או אחרי חשיפה למלחמה הוא תגובה מוכרת וצפויה. הוא נובע ממערכת שנשארה מכוילת לסביבה מסוכנת, ממה שנדחק בזמן ההפעלה ועולה רק בחזרה, ומפער כואב בין מה שעברתם לבין השגרה שממשיכה. בשבועות הראשונים זה נורמלי, והכיוון הצפוי הוא שיפור הדרגתי תוך שבועות עד חודשיים. אם אין שיפור, אם בני הבית מפחדים, אם יש עלייה בשתייה או פגיעה בתפקוד, זה הזמן לפנות, ויש בישראל מסגרות ייעודיות שנועדו בדיוק לזה. בינתיים, שגרה, תנועה, גבול על אלכוהול, אזור נחיתה יומי ותוכנית יציאה מוסכמת עושים הבדל אמיתי. השאירו פרטים ומטפל מהרשת יחזור אליכם בדיסקרטיות מלאה.

שאלות נפוצות