כעס ואבל - הרגש שלא מצפים לו

הכעס שמגיע עם האבל

אנשים מצפים לעצב. הם לא מצפים לזעם. ובכל זאת, אחד הרגשות הנפוצים ביותר באבל, ואולי המבלבל מכולם, הוא כעס. כעס על מי שנפטר, כעס על הרופאים, כעס על אנשים שאומרים את הדבר הלא נכון, כעס על עצמכם, ולפעמים כעס על אלוהים או על העולם בכלל.

המדריך הזה מסביר למה זה קורה, למה זה תקין, ומתי בכל זאת כדאי לפנות לעזרה. הוא נכתב גם עבור מי שנמצא בתוך זה, וגם עבור מי שנמצא בצד ומנסה להבין.

למה אבל מייצר כעס

כי אובדן הוא חוסר אונים מוחלט. אין דבר שאפשר לעשות, אין את מי לשכנע, אין דרך לתקן. כעס הוא הרגש שמופיע כשמערכת ההגנה מנסה לפעול ואין לה על מה. הוא נותן אנרגיה ותחושת יכולת במקום שבו אין שום יכולת.

כי כעס נסבל יותר מכאב. כעס הוא רגש אקטיבי ומכוון החוצה. עצב הוא פסיבי ומכוון פנימה. אצל אנשים רבים המערכת בוחרת בכעס פשוט כי אפשר לתפקד איתו.

כי יש נטישה. זה נשמע לא הגיוני, אבל זה מאוד נפוץ. כעס על האדם שנפטר, שהשאיר, שלא שמר על עצמו, שלא הספיק לומר, שהלך לפני שהספקנו לסגור. הכעס הזה מלווה כמעט תמיד באשמה עצומה, שהיא בעצם מה שהופך אותו לכל כך קשה.

כי העולם ממשיך. אנשים צוחקים בסופר, החברה מפרסמת מבצע, אנשים מתלוננים על דברים קטנים. הפער בין החוויה הפנימית לבין החוץ מייצר כעס אמיתי.

כי אומרים דברים לא נכונים. "הוא במקום טוב יותר", "לפחות הוא לא סבל", "צריך להמשיך הלאה". אמירות שנועדו לנחם ושפוגעות בפועל, וקשה מאוד לכעוס עליהן בקול, כי הכוונה הייתה טובה.

מה תקין באבל, וכמה זמן זה נמשך

אין לוח זמנים. הרעיון שאבל עובר בשלבים מסודרים, מהכחשה ועד השלמה, נוח להסבר אבל אינו מדויק. בפועל, הרגשות מגיעים בגלים, בסדר שלהם, וחוזרים גם אחרי שנדמה שעברו.

מה שכן תקין בשנה הראשונה, ולפעמים הרבה מעבר לה: תנודות חדות במצב הרוח, קוצר רוח, קושי בריכוז, עייפות עמוקה, גלים של געגוע, גלים של כעס, אשמה, ותחושת חוסר מציאות. גם אלה תקינים אצל רבים: לצחוק, ליהנות מרגע, ואז להרגיש אשמה על כך.

מה שמצדיק פנייה לעזרה: אם אחרי מספר חודשים אין שום תזוזה בתפקוד, אם יש הימנעות מוחלטת מכל מה שמזכיר את האדם, אם יש שימוש גובר באלכוהול או בתרופות, אם ההתפרצויות פוגעות באנשים קרובים, ובעיקר אם עולות מחשבות שאין טעם לחיות.

כשהכעס נופל על המשפחה

אחת התופעות הכואבות ביותר היא שמשפחות מתפרקות אחרי אובדן, לא בגלל האובדן עצמו אלא בגלל מה שקורה סביבו. הסיבה המרכזית היא שכל אחד מתאבל אחרת, ובאבל, ההבדל הזה נחווה כהאשמה.

אחד רוצה לדבר, השני לא מסוגל. אחת בוכה, השני שקוע בעבודה. אחד רוצה לשמור הכול כמו שהיה, השנייה רוצה לפנות את החדר. כל אחד רואה בשני חוסר רגישות או חוסר כבוד, וכך נוצר קרע.

מה שעוזר הוא הכרה מפורשת בכך שאין דרך נכונה אחת. משפט כמו "אני יודע שאתה מתאבל אחרת ממני, וזה בסדר" מוריד הרבה עומס. ומה שעוזר עוד יותר הוא לוותר על הצורך להסביר לצד השני איך צריך.

אצל ילדים, חשוב במיוחד לתת שם. ילד שרואה מבוגר מתפרץ ולא מקבל הסבר, לוקח את זה על עצמו. משפט פשוט, "אבא כועס כי הוא מתגעגע לסבתא, זה לא בגללך", עושה עבודה גדולה. הרחבנו על העיקרון במדריך איך מפסיקים לצעוק על הילדים.

מה עוזר להתמודד עם הכעס עצמו

לתת לו שם. "אני כועס" במקום "אני לא בסדר". השיום מוריד את העוצמה ומונע את גל האשמה שמגיע אחריו.

להוציא אותו בכתיבה. מכתב לאדם שנפטר, בלי צנזורה, כולל הכעס עליו. זה נשמע קשה ולעיתים קרובות זה מה שמשחרר את החסימה. אין צורך לשמור את המכתב.

תנועה. אבל יושב בגוף. הליכה, ריצה, שחייה. האנרגיה שהכעס מייצר צריכה מוצא פיזי, וזה עדיף על התפרצות מילולית.

לשמור על מסגרת בסיסית. שינה, אכילה, אור בוקר. אלה אינם פתרונות לאבל, אבל הם מונעים מהמערכת להתמוטט לגמרי, ומורידים משמעותית את הנפיצות. פירטנו את הקשר במדריך כעס וחוסר שינה.

קבוצת תמיכה. להיות בחדר עם אנשים שעברו את זה חוסך את הצורך להסביר, וזו הקלה עצומה.

ליווי מקצועי. במיוחד כשהאובדן היה פתאומי, טראומטי, או של ילד. יש מטפלים שמתמחים באבל ובאובדן, וההתאמה כאן חשובה במיוחד. באתר נפש שקטה יש הרחבה על ויסות רגשי ועל חמלה עצמית בתקופות קשות.

התאריכים שמחזירים את הגל

תופעה שכדאי להכיר, ושאנשים רבים נבהלים ממנה, היא שהגל חוזר בעוצמה סביב תאריכים. יום השנה, יום ההולדת, חגים, וגם תאריכים אישיים שאין להם שם. לפעמים הגוף זוכר עוד לפני שהראש שם לב, ואנשים מוצאים את עצמם עצבניים במיוחד בלי לדעת למה, ורק אחר כך מבינים איזה יום זה.

מה שעוזר הוא לתכנן מראש. לסמן את התאריכים ביומן, להוריד ציפיות לתפקוד באותם ימים, ולהחליט מראש איך רוצים לעבור אותם, לבד או עם אנשים, בטקס או בשגרה. תכנון מראש הופך את היום מהצפה לבחירה.

סיכום

כעס הוא חלק תקין ונפוץ באבל, ולא סטייה ממנו. הוא מגיע כי אובדן הוא חוסר אונים מוחלט, כי כעס נסבל יותר מכאב, וכי יש בתוכו גם תחושת נטישה שקשה מאוד להודות בה. אין לו לוח זמנים ואין שלבים מסודרים, והוא חוזר בגלים, במיוחד סביב תאריכים. מה שעוזר הוא לתת לו שם, להוציא אותו בכתיבה ובתנועה, לשמור על מסגרת בסיסית של שינה ואכילה, ולהכיר בכך שכל אחד במשפחה מתאבל אחרת. אם התפרצויות פוגעות באנשים קרובים, אם יש שימוש גובר באלכוהול, או אם עולות מחשבות שאין טעם, זה הזמן לפנות. השאירו פרטים ונחזור אליכם בדיסקרטיות מלאה.

שאלות נפוצות