כעס בעבודה - מול עמיתים ומנהלים

מבוא, כשהכעס נכנס איתנו למשרד

כעס בעבודה הוא אחד המצבים הכי שכיחים שאנשים מתביישים לדבר עליהם. בבית אפשר, לפעמים, להרשות לעצמנו להתפרץ ואז להתפייס. בעבודה המשחק שונה לגמרי. יש כאן יחסי כוח, יש השלכות שיכולות ללוות אותנו הרבה אחרי שהרגע עצמו נגמר, ויש ציפייה חברתית ברורה להישאר "מקצועיים" גם כשבפנים סוער. התוצאה היא שהרבה אנשים לומדים לבלוע את הכעס במקום להביע אותו, וזה דווקא מה שגורם לו לפרוץ בסוף בעוצמה גדולה יותר, בזמן הכי לא מתאים.

המדריך הזה נכתב עבור מי שמזהה בעצמו דפוס של כעס חוזר מול עמיתים, מנהלים או כפיפים, ורוצה להבין אותו לעומק במקום רק "לשרוד" את היום הבא. נדבר על ההבדלים בין כעס בעבודה לכעס בחיים האישיים, על הטריגרים הנפוצים שחוזרים על עצמם במקומות עבודה שונים, ועל דרכים מעשיות להתמודד ברגע האמת מבלי לפגוע בקריירה או ביחסים עם הצוות. בסוף נדבר גם על השאלה החשובה מכל, מתי כדאי להפסיק לנהל את התסמינים ולהתחיל לטפל בשורש.

למה כעס בעבודה שונה מכעס בבית

כעס הוא כעס מבחינה פיזיולוגית, הלב מאיץ, הנשימה מתקצרת, יש דחף לפעול מיד. אבל ההקשר הארגוני משנה הכל. מול בן זוג או ילד, גם אחרי התפרצות יש בדרך כלל אפשרות לתקן, להתנצל, להסביר. מול מנהל או לקוח, אותה התפרצות עלולה להיזכר בשיחת המשוב הבאה, להשפיע על קידום, ולפעמים אפילו להוביל לפיטורים. הידיעה הזו, שכל מילה נרשמת בזיכרון הארגוני, יוצרת עומס נוסף מעל הכעס עצמו, מין כעס על הכעס.

יחסי הכוח משחקים תפקיד מרכזי. כשהכעס מופנה כלפי מנהל, יש לרוב פחד ממשי מתגובה, מהשפלה או מפגיעה בביטחון התעסוקתי. זה יוצר מצב שבו האדם בולם את עצמו שוב ושוב, מצטבר, ואז מתפרץ דווקא מול מישהו שאין ממנו מה לפחד, עמית זוטר, בן זוג בבית, או אפילו נהג ברמזור. הבלימה החוזרת הזו היא לא סימן לחוסן, היא בעצם דלק לכעס הבא. גוף שלא מקבל אפשרות לפרוק מתח דרך ביטוי מותאם, ימצא לו דרך אחרת, ולרוב פחות מבוקרת.

יש כאן גם פרדוקס מעניין. במקומות עבודה רבים יש נורמה סמויה שאומרת "תשאיר את הרגשות בבית". הבעיה היא שדיכוי כעס לא מבטל אותו, הוא רק דוחה אותו ומגדיל אותו. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הארגונית מצביעים שוב ושוב על כך שאנשים שמדכאים רגשות שליליים באופן עקבי בעבודה חווים יותר שחיקה, יותר בעיות שינה, ולעיתים גם יותר קונפליקטים דווקא בבית. הפתרון אינו "לתת לזה לצאת" בלי גבולות, אלא למצוא ביטוי מותאם שלא פוגע במעמד המקצועי אבל גם לא דורש דיכוי מוחלט.

הטריגרים הנפוצים ביותר במקום העבודה

לא כל כעס בעבודה נראה אותו הדבר, אבל יש כמה דפוסים שחוזרים על עצמם אצל רוב האנשים שמגיעים איתם לטיפול.

• תחושת זלזול או חוסר הערכה. כשההשקעה לא נראית, כשקרדיט הולך למישהו אחר, או כשמשוב מתמקד רק בטעויות, נוצרת תחושת עוול שמצטברת בשקט עד שהיא מתפוצצת סביב אירוע קטן וזניח כביכול.
• יחס לא הוגן. תחושה שכללי המשחק שונים עבור אנשים שונים, למשל עמית שמקבל יחס מקל יותר או מנהל שסולח לאחד ומעניש את השני על אותה טעות, מזינה כעס שיש בו גם רכיב מוסרי חזק, לא רק אישי.
• ניהול יתר, מיקרו-מנג'מנט. כשמרגישים שכל צעד נבדק, שאין אמון בשיקול הדעת המקצועי, נוצרת תחושת חנק שמתבטאת פעמים רבות דווקא בכעס ולא בעצב, כי יש בה גם אלמנט של איום על תחושת המסוגלות.
• עומס ועדיפויות סותרות. כשמנהלים שונים דורשים דברים מנוגדים, וכל אחד מהם "הכי דחוף", נוצר מצב שאין בו דרך לנצח, וזו קרקע פורייה לתסכול שהופך לכעס כלפי המערכת כולה.
• העדר גבולות ברורים. הודעות עבודה בשעות לילה, ציפייה לזמינות מוחלטת, או פגיעה חוזרת בזמן הפרטי, כל אלה יוצרים תחושת חוסר כבוד שמצטברת עד לפיצוץ.

חשוב להבין שהטריגרים לכעס האלה כמעט תמיד מתחברים לרגישות אישית עמוקה יותר, מישהו שגדל בסביבה שבה חוסר הוגנות היה תכוף במיוחד עלול להגיב חזק יותר לאי צדק בעבודה, גם אם האירוע עצמו קטן יחסית. זו הסיבה שלפעמים אותו אירוע "מציף" עובד אחד ולא משפיע כמעט על עמיתו.

מה עושים ברגע האמת, בתוך הישיבה או מול המסך

ההבדל בין כעס שפוגע בקריירה לכעס שמנוהל בהצלחה הוא לרוב עניין של דקות ספורות, ולפעמים אפילו שניות. הנה כמה כלים מעשיים שמתאימים במיוחד להקשר המקצועי.

יציאה מכובדת מישיבה. אם אתם מרגישים שהדם עולה לראש באמצע פגישה, אין שום צורך להישאר ולהוכיח משהו. משפט פשוט כמו "אני צריך רגע, אני חוזר תוך שתי דקות" הוא לגיטימי לחלוטין ולא נתפס כחולשה, להפך. יציאה קצרה נותנת לגוף זמן להירגע מבחינה פיזיולוגית, וחוזרים לשולחן עם ראש הרבה יותר צלול. הימנעו מלהסביר יותר מדי או להתנצל יתר על המידה, זה רק מגדיל את המבוכה.

תשובה מושהית במקום תגובה מיידית. מייל תוקפני, הודעת סלאק חדה או תגובה בישיבה שהרתיחה אתכם, לא מחייבים תגובה מיידית. כלל טוב הוא לנסח את התשובה, לשמור אותה כטיוטה, ולחזור אליה כעבור שעה או למחרת בבוקר. כמעט תמיד הניסוח השני מקצועי יותר, ממוקד יותר, ופחות חושף. אם אתם ממש חייבים לענות באותו רגע, שקלו תגובה קצרה וניטרלית כמו "קיבלתי, אני אחזור עם תשובה מסודרת", שקונה זמן בלי להסלים.

בחירת הזמן והערוץ הנכונים להעלות בעיה. הרבה כעס בעבודה נובע לא מהבעיה עצמה אלא מהתחושה שאין דרך תקינה להעלות אותה. במקום להעיר הערה עוקצנית בישיבה מול כולם, שקלו שיחה אישית קצרה, בארבע עיניים, בסמוך לאירוע אך לא ברגע החם ביותר שלו. משפט שמתחיל ב"שמתי לב ש..." או "רציתי להבין איך קרה ש..." פותח דלת לשיחה, בעוד שהאשמה ישירה סוגרת אותה. עבור נושאים חוזרים ומהותיים, עדיף ערוץ פורמלי, שיחת אחד על אחד קבועה או פנייה למשאבי אנוש, על פני התפרצות ספונטנית שנשכחת אחרי יום ולא פותרת כלום.

עיגון פיזי מהיר. טכניקה שימושית לפני שנכנסים לשיחה טעונה, שלוש נשימות עמוקות דרך האף עם נשיפה ארוכה מהפה, כפות רגליים צמודות לרצפה, ותזכורת קצרה לעצמכם מה המטרה של השיחה. זה לוקח פחות מדקה ומספיק כדי לרדת ממצב "לחימה" למצב שבו אפשר לחשוב בבירור. הרחבה של כלים כאלה, כולל תרגילים לרגעים שהם לא בעבודה, אפשר למצוא במדריך המלא לטכניקות הרגעה מיידיות.

שווה גם לשים לב לשפת גוף. ידיים שלובות בחוזקה, לסת קפוצה או קול שעולה בעוצמה הם אותות שהעמיתים סביבכם קולטים עוד לפני שאתם עצמכם מודעים לעוצמת הכעס. תרגול של הרפיית כתפיים ומרווח מודע בדיבור, לדבר קצת יותר לאט מהרגיל, עוזר גם לכם וגם משדר לסביבה שליטה עצמית, מה שבפני עצמו מוריד את המתח בחדר.

כשהניהול העצמי כבר לא מספיק

יש הבדל חשוב בין כלים לניהול רגע כעס לבין טיפול בשורש הדפוס. הכלים שהוצגו כאן, יציאה מישיבה, תגובה מושהית, עיגון פיזי, יעילים מאוד ברגע נקודתי, אבל הם לא משנים את הסיבה שהכעס עולה בעוצמה כזו מלכתחילה. אם אתם מוצאים את עצמכם משתמשים בכלים האלה כמעט כל שבוע, אם עמיתים החלו להעיר על כך, אם קיבלתם משוב שקושר את הביצועים שלכם ל"קושי בשליטה עצמית", או אם אתם חוזרים הביתה מותשים כל יום מהמאמץ להיראות רגועים, זה הזמן לשקול עזרה מקצועית ולא רק עוד טכניקה.

חשוב לדעת שגם ההבנה של הכעס עצמו, מאיפה הוא בא ולמה דווקא הקשר התעסוקתי מעורר אותו כל כך חזק, יכולה לשנות משמעותית את התמונה. אנשים רבים שמגיעים לטיפול בגלל כעס בעבודה מגלים שהשורש קשור פחות למקום העבודה הספציפי ויותר לדפוסים ותיקים של תחושת חוסר צדק, פחד מכישלון או צורך מוגזם בשליטה. מי שרוצה להבין את התמונה הרחבה יותר לפני שפונה לטיפול, יכול להתחיל במדריך על הבנת הטריגרים לכעס מתמשך, שמפרק את השאלה "למה אני כועס כל כך הרבה" לגורמים ברי טיפול.

ברשת שלנו יש מטפלים שמתמחים אך ורק בהתפרצויות כעס וניהול כעסים, חלקם בעלי הכשרה קלינית מוסמכת, ואחרים בעלי שיטות מבוססות ניסיון שהתפתחו לאורך שנות עבודה ממוקדת בתחום הזה בדיוק. אין כאן הבטחה לפתרון קסם, אבל יש ליווי מותאם שמתחיל בהבנה של איך הכעס שלכם עובד ספציפית, ולא בגישה כללית שמתאימה לכולם. מי שמתלבט אם מטפל רגשי או פסיכולוג הוא הכיוון הנכון עבורו, יכול לקבל תמונה ברורה יותר במדריך שמסביר את ההבדלים ביניהם, כולל מתי כל אחד מהם מתאים.

סיכום

כעס בעבודה הוא לא חולשת אופי ולא סימן שמשהו "לא בסדר" איתכם, הוא לרוב תגובה מובנת למצב שמערב יחסי כוח, לחץ ותחושת חוסר צדק, בשילוב עם ציפייה חברתית להישאר תמיד רגועים. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שכעס מדוכא אינו כעס פתור, הוא רק כעס נדחה. הצעד השני הוא לאמץ כלים מעשיים לרגע הקריטי, יציאה מכובדת, תשובה מושהית, ובחירת הערוץ הנכון להעלות בעיה. והצעד השלישי, החשוב מכולם עבור מי שמזהה דפוס חוזר, הוא לבדוק אם הגיע הזמן להבין את השורש עם איש מקצוע שמתמחה בדיוק בזה. אם זיהיתם את עצמכם בשורות האלה, אתם לא לבד, וזו בהחלט בעיה שאפשר להתקדם איתה משמעותית.