כעס בגיל השלישי - כשהורה מבוגר משתנה

"אבא לא היה כזה פעם"

אחת הפניות שמגיעות מדי פעם היא של ילדים בוגרים שמתארים שינוי אצל הורה מבוגר. אדם שהיה נעים ומאופק הפך עצבני, ביקורתי, מתפרץ על דברים קטנים. לפעמים זה מלווה בחשדנות, לפעמים בהאשמות, ולפעמים בסירוב לכל עזרה.

המדריך הזה עוסק בכעס בגיל השלישי, מה יכול לעמוד מאחוריו, מתי חובה לגשת לבירור רפואי, ואיך המשפחה יכולה להתמודד בלי לשחוק את עצמה. הוא נכתב בעיקר עבור בני המשפחה, וגם עבור מי שחווה את השינוי אצל עצמו.

מה יכול לעמוד מאחורי השינוי

סיבות רפואיות, וזה תמיד הראשון לבדוק. שינוי אישיותי בגיל מבוגר אינו "סתם זקנה". הוא יכול להיות סימן לתהליכים נוירולוגיים, לזיהום בדרכי השתן שגורם לבלבול, לתופעת לוואי של תרופה, לכאב שאינו מדווח, לבעיה בבלוטת התריס, לחסר בוויטמין B12 או לשינוי במצב סוכרתי. חלק גדול מהסיבות האלה הפיכות לחלוטין כשמאתרים אותן.

ירידה קוגניטיבית. בשלבים מוקדמים של דמנציה, אחד הסימנים הראשונים אינו שכחה אלא שינוי בהתנהגות ובוויסות. אדם שמתקשה לעקוב אחרי שיחה או שאינו מוצא מילים חווה תסכול עצום, וכעס הוא ביטוי טבעי לו.

ירידה בשמיעה ובראייה. אחת הסיבות הכי שכיחות והכי מפוספסות. מי שלא שומע היטב מפרש טונים לא נכון, חושב שמדברים עליו, ומרגיש מודר. בדיקת שמיעה פשוטה פותרת לעיתים את מה שנראה כשינוי אישיות.

כאב כרוני. כאב מתמשך מוריד את סף הסבילות לכל דבר. אנשים מבוגרים נוטים להמעיט בדיווח על כאב, ולכן הוא לא תמיד עולה בשיחה.

אובדן שליטה ועצמאות. אולי הגורם הרגשי המרכזי. אדם שנהג במשך חמישים שנה ולוקחים לו את הרישיון, אדם שניהל בית ופתאום מחליטים עבורו, אדם שמדברים עליו בגוף שלישי בנוכחותו. חוסר אונים מייצר כעס, בכל גיל.

בדידות ואובדן. חברים שנפטרים, בן או בת זוג שנפטרו, ילדים עסוקים. הרחבנו על הקשר בין אבל לכעס במדריך כעס ואבל.

דיכאון. ובגיל מבוגר הוא מתבטא לעיתים קרובות בעצבנות ולא בעצב, בדיוק כפי שפירטנו במדריך כעס ודיכאון.

איך מדברים, ואיך לא

לא להתווכח על עובדות בזמן ההתפרצות. במיוחד כשיש ירידה קוגניטיבית, ויכוח על מה באמת קרה רק מסלים. אפשר להתייחס לרגש בלי לאשר את התוכן, "אני רואה שזה מרגיז אותך".

לשמור על כבוד בנוכחותו. אל תדברו עליו בגוף שלישי כשהוא בחדר, ואל תשתמשו בטון שמדברים בו עם ילד. זהו אחד הדברים שמייצרים הכי הרבה כעס, ובצדק.

לתת בחירות, גם קטנות. "מה אתה מעדיף, לצאת עכשיו או בעוד חצי שעה" מחזיר תחושת שליטה. הרבה מההתנגדות אינה לתוכן אלא לכך שמחליטים עבורו.

להתאים את הסביבה. להוריד רעש רקע, לוודא שהמכשיר שמיעה עובד, לדבר לאט ומול הפנים, ולא ממטבח לסלון. הרבה חיכוכים נובעים פשוט מכך שלא נשמע.

לא לקחת אישית. קל לומר וקשה מאוד ליישם, במיוחד כשההאשמות נוגעות בכם. אבל כשיש רקע רפואי, הדברים שנאמרים אינם בהכרח מייצגים את מה שהוא באמת חושב.

המחיר שהמשפחה משלמת

לא מדברים על זה מספיק. ילדים בוגרים שמטפלים בהורה מבוגר נמצאים בעומס אמיתי, ולעיתים קרובות במקום הכי לא מוגן. הם עסוקים בקריירה, בילדים שלהם, ובמקביל מנהלים תורים, טיפולים והתמודדות עם התפרצויות.

מה שקורה בפועל הוא שהמטפל העיקרי, שהוא לרוב אחד מהאחים, נשחק. ואז מגיעה תופעה מוכרת, כעס שלו עצמו. כעס על ההורה, כעס על האחים שלא עוזרים מספיק, ומיד אחריו אשמה כבדה על עצם הכעס.

שלושה דברים שעוזרים. ראשית, לחלק את הנטל בכתב ולא בהנחות. מי אחראי על מה ומתי, כולל אחים שגרים רחוק ויכולים לקחת חלק לוגיסטי. שנית, להשתמש בשירותים קיימים ולא להתעקש לעשות הכול לבד. בישראל יש זכאות לשירותים במסגרת חוק סיעוד דרך הביטוח הלאומי, ומרכזי יום לקשישים שמורידים עומס משמעותי. שלישית, לאפשר לעצמכם תמיכה משלכם. אתם מותשים, וזה לגיטימי.

אם אתם מוצאים את עצמכם מתפרצים על ההורה שלכם ואז שקועים באשמה, זו סיבה טובה לפנות לליווי. הרחבנו על ההתמודדות עם הגל הזה במדריך חרטה ובושה אחרי התפרצות זעם, ועל הכעס הישן שעולה בסיטואציה הזאת במדריך כעס על ההורים.

אם אתם מזהים את זה אצל עצמכם

אם אתם בגיל מבוגר וקוראים את זה כי אתם עצמכם מרגישים שהפתיל התקצר, שווה לומר שני דברים. הראשון, שהמודעות הזאת היא כשלעצמה סימן טוב מאוד. השני, שיש הרבה מה לעשות.

התחילו מבדיקה רפואית מסודרת, כולל שמיעה, ראייה, סקירת תרופות ובדיקות דם. במקביל, שימו לב לשעות ולמצבים שבהם זה קורה, כי כמעט תמיד יש דפוס. ובעיקר, דברו על זה. הרבה מהכעס בגיל הזה נובע מבדידות ומתחושה שאין למי לומר. באתר נפש שקטה יש הרחבה על ויסות רגשי, שהוא מיומנות שאפשר לחזק בכל גיל, וגם על בדידות והשפעתה על מצב הרוח.

שלוש סיטואציות שחוזרות, ומה עוזר בהן

"אתם רוצים לשים אותי במוסד". משפט שנאמר לעיתים קרובות בזעם, ומאחוריו יושב פחד עמוק מאובדן הבית והעצמאות. ויכוח על העובדות לא יעזור כאן. מה שכן עוזר הוא להתייחס לפחד ולא לתוכן, ולומר במפורש מה כן מתוכנן ומה לא. שקיפות מלאה, גם כשהיא לא נעימה, מפחיתה חשדנות יותר מהרגעה כללית.

האשמות בגניבה או בהסתרה. תופעה שכיחה במיוחד כשיש ירידה קוגניטיבית, והיא כואבת מאוד לבני המשפחה שנאשמים. חשוב להבין שזה לרוב אינו חשד אמיתי אלא ניסיון של המוח להסביר חפץ שנעלם. הוויכוח מחריף. מה שעוזר הוא לעזור לחפש יחד בלי להתגונן, ולהכין מראש מקום קבוע לחפצים החשובים, ארנק, מפתחות, משקפיים.

סירוב לעזרה, גם כשברור שהיא נחוצה. מטפל בבית, מקל הליכה, ויתור על הנהיגה. כל אחד מאלה נחווה כהודאה בירידה. גישה שעובדת טוב יותר היא להתחיל בקטן ובזמנית, "בוא ננסה לחודש", ולתת לו את השליטה בפרטים, מי המטפל, באילו שעות, מה הוא עושה ומה לא. ההתנגדות היא כמעט תמיד לאובדן השליטה ולא לעזרה עצמה.

בכל שלוש הסיטואציות, הכלל המשותף זהה. לא לנצח בוויכוח, לתת בחירה בפרטים, ולשמור על הכבוד גם כשהתוכן שנאמר אינו מדויק.

סיכום

שינוי בהתנהגות ובנפיצות אצל אדם מבוגר אינו חלק בלתי נמנע מהזדקנות, והוא כמעט תמיד מצדיק בירור. הסיבות נעות מדברים פשוטים והפיכים לחלוטין, כמו זיהום, תופעת לוואי של תרופה, ירידה בשמיעה או כאב שאינו מדווח, ועד תהליכים נוירולוגיים ודיכאון שמתחפש לעצבנות. מעבר לרפואה, יש שכבה רגשית מרכזית של אובדן שליטה, עצמאות ותפקיד. מה שעוזר הוא לא להתווכח בזמן ההתפרצות, לשמור על כבוד, לתת בחירות קטנות, להתאים את הסביבה, ולעקוב אחרי הדפוס לפי שעות ומצבים. וחשוב לא פחות, לזכור שהמשפחה המטפלת נשחקת גם היא ומותר לה לבקש עזרה. השאירו פרטים ונחזור אליכם בדיסקרטיות מלאה.

שאלות נפוצות