האם טיפול בכעסים באמת עובד

האם טיפול בכעסים באמת עובד

זו שאלה שראוי לשאול, וראוי גם לענות עליה בכנות ולא בסיסמאות. הרבה אנשים שמגיעים לחפש טיפול בהתפרצויות זעם כבר ניסו דברים אחרים. הם ניסו לספור עד עשר, ניסו להבטיח לעצמם שזה לא יקרה שוב, ניסו לצאת מהחדר. ואז זה קרה שוב. הספקנות שלהם מוצדקת לגמרי, והיא לא סימן להתנגדות אלא לניסיון חיים.

אז התשובה הישירה היא כן, עבודה מקצועית על כעס משנה משהו אצל רוב האנשים שמתמידים בה. אבל מה שמשתנה אינו בדיוק מה שרובם מצפים לו, ובפער הזה נמצא כל הסיפור.

מה משתנה בפועל, ומה לא

נתחיל במה שלא. טיפול לא גורם לכם להפסיק לכעוס. כעס הוא רגש בסיסי, חיוני ובריא, שמאותת שמשהו בסביבה אינו בסדר. אדם שלא כועס כלל אינו אדם רגוע, הוא אדם מנותק, ולרוב זה גובה ממנו מחיר אחר. מי שמוכר לכם "חיים בלי כעס" מוכר מוצר שלא קיים ושגם לא כדאי לרצות בו.

מה שכן משתנה הוא שלושה דברים מדידים. הראשון הוא תדירות. מספר האירועים בשבוע או בחודש יורד, לרוב באופן משמעותי. השני הוא עוצמה. ההתפרצות שנשארת קטנה יותר, פחות צעקות, פחות מילים שאי אפשר להחזיר, פחות נזק. השלישי, ואולי החשוב מכולם, הוא זמן התאוששות. אדם שהיה נשאר סגור וזועם שלוש שעות אחרי אירוע מתחיל להתאושש תוך עשרים דקות, ואחר כך תוך חמש.

השינוי הרביעי הוא איכותי יותר וקשה למדוד, אבל הוא מה שאנשים מדווחים עליו הכי הרבה. מופיע מרווח. רגע קטן, לפעמים שבריר שנייה, בין מה שקרה לבין התגובה. בהתחלה המרווח הזה משמש רק כדי לשים לב שההתפרצות מגיעה. אחר כך הוא מספיק כדי לבחור אחרת. הרחבנו על המנגנון הזה במדריך פרץ זעם פתאומי בלי סיבה ברורה.

מה אומר המחקר

תחום ניהול הכעסים נחקר לא מעט מאז שנות השמונים. מטה אנליזות שבחנו עשרות מחקרים מצאו באופן עקבי שהתערבויות מובנות לניהול כעסים מביאות לירידה משמעותית בביטויי כעס, בתוקפנות מילולית ובעוררות פיזיולוגית, בהשוואה לקבוצות ביקורת שלא קיבלו התערבות. הגישה שנחקרה הכי הרבה היא הגישה הקוגניטיבית התנהגותית, וההשפעה שנמדדה בה נחשבת בינונית עד גבוהה, מה שנחשב תוצאה טובה מאוד בעולם הפסיכותרפיה.

מה שהמחקר גם מראה, וזה חשוב לא פחות, הוא מה מנבא הצלחה. שלושה גורמים חוזרים שוב ושוב. הראשון הוא תרגול בין הפגישות, לא רק הגעה אליהן. השני הוא מוטיבציה פנימית ולא רק לחץ חיצוני, אם כי אנשים שהגיעו בלחץ חיצוני והתחברו לתהליך בהמשך מגיעים לתוצאות דומות. השלישי הוא איכות הברית הטיפולית, כלומר עד כמה המטופל מרגיש מובן ובטוח מול המטפל.

נקודה שכדאי להכיר, המחקר מראה גם שגישות שמבוססות על "פריקת כעס", למשל להכות בכרית או לצרוח לתוך כרית, אינן עוזרות ולעיתים אף מחמירות. הרעיון של "לשחרר לחץ" נשמע הגיוני, אבל בפועל הוא מאמן את הגוף לחזור על התגובה האגרסיבית. זו אחת התובנות הכי חשובות שיצאו מהתחום, והיא סותרת את מה שהרבה אנשים חושבים.

מתי מתחילים להרגיש

יש שלושה שלבים שחוזרים אצל רוב האנשים. בשבועות הראשונים מגיעה תחושת הקלה מההבנה. פתאום יש הסבר למה שנראה עד עכשיו כמו פגם באופי, ויש שפה לתאר אותו. זו לא עדיין ירידה בהתפרצויות, אבל זו הקלה אמיתית והיא מחזיקה את המוטיבציה.

בשלב השני, בערך בין הפגישה הרביעית לשמינית, מופיעה יכולת חדשה שנקראת "לזהות אחרי". אתם עדיין מתפרצים, אבל תוך דקות אתם מבינים בדיוק מה קרה ולמה. זה מתסכל, כי נדמה שאין שינוי, אבל למעשה זה השלב הקריטי, כי המערכת מתחילה לעקוב אחרי עצמה.

בשלב השלישי, לרוב מהפגישה השמינית והלאה, הזיהוי מקדים את ההתפרצות. אתם מרגישים את הגל עולה בזמן שיש עדיין אפשרות לבחור. משם מתחיל השינוי המדיד. אצל אנשים עם דפוסים ותיקים במיוחד או עם רקע של טראומה, השלבים האלה נמשכים יותר, ועל כך במדריך כעס וטראומה.

מתי טיפול בכעסים לא עובד

יש מצבים שבהם התהליך נתקע, וכדאי להכיר אותם מראש כי לרובם יש פתרון.

כשלא מתרגלים בין הפגישות. זו הסיבה מספר אחת. שעה בשבוע אינה מספיקה לשנות דפוס שנבנה בעשרות אלפי חזרות. מי שמגיע ומדבר בלבד ישמע תובנות מעניינות ולא ישנה התנהגות.

כשיש גורם רקע שלא טופל. כעס הוא לעיתים קרובות ביטוי של משהו אחר. דיכאון סמוי, הפרעת קשב, חרדה כרונית, כאב כרוני או חוסר שינה מתמשך יכולים להפוך כל התערבות לחלקית. במקרים כאלה נדרש טיפול משולב.

כשיש שימוש באלכוהול או בחומרים. אלכוהול מוריד את מנגנוני העיכוב באופן ישיר, ולכן טיפול בכעסים במקביל לשתייה משמעותית לרוב לא מחזיק. הרחבנו על כך במדריך כעס ואלכוהול.

כשמגיעים רק כדי לסמן וי. אדם שמגיע כדי שבן הזוג יפסיק לאיים בפרידה, ובלי כוונה אמיתית להשתנות, לרוב יעבור את התהליך בלי תזוזה. זה לא אומר שאי אפשר להתחיל ככה, הרבה אנשים מתחילים ככה ומתחברים בהמשך, אבל צריך שמשהו יזוז בפנים.

איך מגדילים את הסיכוי שזה יעבוד

ארבעה דברים מעלים דרמטית את הסיכוי לתוצאה. הראשון, לנהל תיעוד. יומן מעקב כעסים הוא הכלי הזול והיעיל ביותר שקיים בתחום, והוא מכפיל את הערך של כל פגישה. השני, לשתף את הסביבה הקרובה. כשבן או בת הזוג יודעים שאתם בתהליך ומה אתם מתרגלים, הבית הופך לשותף ולא לזירת מבחן.

השלישי, לטפל בבסיס הפיזיולוגי. שינה, אוכל סדיר ותנועה אינם עצות כלליות, הם משנים ישירות את סף ההתפרצות. אדם שישן חמש שעות מתפרץ הרבה יותר מאותו אדם עצמו אחרי שבע שעות, וזה מדיד. יש על כך הרחבה במדריך כעס וחוסר שינה וגם באתר נפש שקטה.

הרביעי, להישאר גם כשמשעמם. השלב שבו התדירות כבר ירדה והמוטיבציה יורדת איתה הוא בדיוק השלב שבו מתקבע השינוי. עזיבה מוקדמת היא הסיבה הנפוצה ביותר לחזרה של הדפוס אחרי כמה חודשים.

סיכום

טיפול בכעסים עובד, אבל לא בדרך שרוב האנשים מדמיינים. הוא אינו מבטל את הכעס אלא מוריד את התדירות, את העוצמה ואת זמן ההתאוששות, ובעיקר מייצר מרווח בין הגירוי לתגובה. המחקר תומך בכך בעקביות, במיוחד בגישות מובנות, ומראה שהמנבאים החזקים להצלחה הם תרגול בין הפגישות, ברית טיפולית טובה וטיפול במקביל בגורמי רקע כמו חוסר שינה, הפרעת קשב או שימוש באלכוהול. הציפייה הריאלית היא שיפור מדיד תוך שניים עד ארבעה חודשים אצל מי שמתמיד. אם אתם רוצים לבדוק אם זה מתאים למצב שלכם, השאירו פרטים ומטפל מהרשת יחזור אליכם לשיחת בירור, בלי התחייבות.

שאלות נפוצות