tocתוכן העניינים
- טוען...
כשההתפרצויות הן כבר לא רק "אופי חם"
יש הבדל בין אדם שמתעצבן ומרים את הקול, לבין אדם שכמה פעמים בחודש מאבד שליטה בצורה שאינה פרופורציונלית בעליל למה שקרה, ואחר כך נשאר המום מעצמו. ההבדל הזה אינו רק בעוצמה. יש לו שם קליני, הפרעת התפרצות לסירוגין, ובאנגלית Intermittent Explosive Disorder, בקיצור IED.
המדריך הזה מסביר מה ההפרעה הזאת, איך מבדילים בינה לבין כעס רגיל, מי מאבחן אותה, ומה עושים איתה. חשוב לומר מראש, המידע כאן נועד להבנה בלבד. אבחנה פסיכיאטרית נקבעת רק על ידי איש מקצוע מוסמך, ואף מאמר באינטרנט אינו יכול להחליף הערכה קלינית.
מה זו הפרעת התפרצות לסירוגין
מדובר בהפרעה שמאופיינת באפיזודות חוזרות של תוקפנות אימפולסיבית, שאינן פרופורציונליות לגירוי שהפעיל אותן. המילה "אימפולסיבית" היא המפתח. ההתפרצויות אינן מתוכננות, אינן משרתות מטרה כמו הפחדה או השגת רווח, והן מגיעות מהר, לרוב בתוך שניות, ודועכות תוך פחות מחצי שעה.
הקריטריונים המקובלים מדברים על שני דפוסים אפשריים. הראשון, התפרצויות מילוליות או תוקפנות ללא נזק ממשי, כמו צעקות, ויכוחים סוערים או איומים, שמתרחשות בתדירות גבוהה, בערך פעמיים בשבוע לאורך שלושה חודשים. השני, שלושה אירועים או יותר בתוך שנה שכללו נזק ממשי, שבירת חפצים, פגיעה בבעל חיים או תקיפה פיזית של אדם.
שכיחות ההפרעה באוכלוסייה מוערכת בין אחוז לשבעה אחוזים, תלוי בהגדרה ובמדגם. זה לא נדיר. ובכל זאת, רוב האנשים שסובלים ממנה לא מאובחנים לעולם, כי הם מייחסים את זה לאופי, או מתביישים מכדי לפנות.
איך מבדילים מהתפרצות "רגילה"
ארבע נקודות מבדילות בין כעס עז לבין דפוס שראוי להערכה מקצועית.
פרופורציה. בכעס רגיל יש קשר סביר בין הגירוי לתגובה. כאן, אירוע קטן, הערה, פקק, כלי שלא נשטף, מייצר תגובה שנראית ממש לא תואמת.
מהירות. אין הצטברות הדרגתית. יש מעבר כמעט מיידי משקט לפיצוץ, מה שמתוארר לעיתים קרובות כ"אפס למאה". על התופעה הזאת בפני עצמה כתבנו במדריך פרץ זעם פתאומי בלי סיבה ברורה.
אובדן שליטה חווייתי. אנשים מתארים תחושה של "לא הייתי שם", ראייה מנהרה, ולעיתים קושי להיזכר במדויק מה נאמר.
חרטה עמוקה אחרי. ההתפרצות מלווה כמעט תמיד בגל של בושה ואשמה, ולא בסיפוק. זה מבדיל אותה מתוקפנות מכוונת. על ההתמודדות עם הגל הזה כתבנו במדריך חרטה ובושה אחרי התפרצות זעם.
💡 טיפ מומחה
לפני פנייה לאבחון, אספו נתונים לחודש. תאריך של כל אירוע, מה קדם לו, כמה זמן נמשך, ומה קרה אחריו. פסיכיאטר או פסיכולוג קליני יכול להגיע להערכה הרבה יותר מדויקת עם טבלה כזאת מאשר עם תיאור כללי, וזה מקצר את התהליך משמעותית.
מה עומד מאחורי זה
אין סיבה אחת. התמונה שמצטיירת מהמחקר היא של שילוב בין נטייה ביולוגית לבין סביבה.
בצד הביולוגי, נמצאו הבדלים בפעילות של מערכות ויסות רגשי במוח, במיוחד בקשר בין אזורי האזעקה הרגשית לבין האזורים הקדמיים שאחראים על בלימה. יש גם עדויות לקשר עם מערכת הסרוטונין. חשוב להדגיש, ממצאים כאלה אינם "פגם", הם תיאור של הבדלים בוויסות, בדיוק כמו שיש הבדלים בוויסות קשב או בוויסות סוכר.
בצד הסביבתי, יש קשר מובהק לחשיפה בילדות לאלימות, להזנחה או לסביבה שבה התפרצויות היו הדרך המקובלת לפתור קונפליקטים. ילד שגדל בבית שבו צעקות היו השפה, לומד את השפה הזאת. זה לא גזר דין, אבל זה מסביר הרבה.
גורמים נוספים שמחריפים משמעותית: חוסר שינה כרוני, שימוש באלכוהול, כאב כרוני, ולחץ מתמשך. אצל אנשים רבים ההתפרצויות מתגברות בתקופות מסוימות ונרגעות באחרות, בדיוק לפי מצב הגורמים האלה.
מה מופיע לצידה, וזו נקודה קריטית
הפרעת התפרצות לסירוגין כמעט אף פעם אינה מופיעה לבד. במחקרים, שיעורים גבוהים מאוד של אנשים שאובחנו איתה סובלים במקביל גם מדיכאון, מהפרעות חרדה, מהפרעת קשב וריכוז, או משימוש בחומרים. זו הסיבה שאבחון מקצועי חשוב כל כך. טיפול שמתמקד רק בכעס, כשמתחתיו יושב דיכאון לא מטופל, יביא לתוצאה חלקית בלבד.
בפרט, הקשר עם הפרעת קשב וריכוז חזק במיוחד, כי שתיהן חולקות מרכיב של אימפולסיביות. הרחבנו על כך במדריך כעס והפרעת קשב. הקשר עם דיכאון פחות אינטואיטיבי אבל נפוץ מאוד, במיוחד אצל גברים, שאצלם דיכאון מתבטא לעיתים קרובות בעצבנות ובהתפרצויות ולא בעצב גלוי, ועל כך במדריך כעס ודיכאון.
⚠️ חשוב לדעת
אם ההתפרצויות כללו פגיעה פיזית באדם אחר, ולו פעם אחת, זה מחייב טיפול ולא המתנה. אין כאן שאלה של אבחנה. פנו לגורם מקצועי בהקדם, ובמקביל בנו תוכנית בטיחות לבני הבית. במצב מיידי אפשר לפנות למוקד 118 של משרד הרווחה, ובמצב חירום למשטרה.
מה הטיפול המקובל
הקו הראשון בטיפול הוא פסיכותרפיה, ובפרט הגישה הקוגניטיבית התנהגותית. העבודה מתמקדת בשלושה מישורים במקביל. הראשון, זיהוי מוקדם של סימני האזהרה בגוף, כי בהפרעה הזאת החלון בין הסימן הראשון להתפרצות קצר במיוחד, ולכן צריך ללמוד לזהות אותו מוקדם ככל האפשר. השני, עבודה על הפרשנות האוטומטית, שנוטה להיות מוטית לכיוון של איום או זלזול מכוון. השלישי, בניית תגובות חלופיות מתורגלות מראש, כדי שברגע אמת לא יידרש אלתור.
מרכיב חשוב נוסף הוא מה שנקרא תוכנית יציאה. סיכום מראש, לרוב עם בני הבית, מה עושים כשמזהים שהגל מתחיל, לאן יוצאים, לכמה זמן, ואיך חוזרים. זה נשמע טכני, אבל זו אחת ההתערבויות שמורידות נזק בצורה המשמעותית ביותר.
לגבי תרופות, במקרים מסוימים פסיכיאטר עשוי להציע טיפול תרופתי, לרוב כשיש הפרעה נלווית כמו דיכאון או חרדה, או כשעוצמת ההתפרצויות גבוהה מאוד. זו החלטה רפואית שנעשית פרטנית, ורק מול רופא. הרחבנו על השיקולים במדריך תרופות לכעס. בפועל, השילוב של טיפול שיחתי עם טיפול בגורמים הנלווים הוא מה שנותן את התוצאה הטובה ביותר.
סיכום
הפרעת התפרצות לסירוגין היא דפוס מוכר ומוגדר של התפרצויות אימפולסיביות שאינן פרופורציונליות לגירוי, מגיעות במהירות, דועכות תוך זמן קצר ומלוות בחרטה עמוקה. היא אינה נדירה, היא אינה עניין של אופי גרוע, והיא ניתנת לטיפול. המפתח הוא אבחון מקצועי שבודק גם מה עוד קורה מתחת לפני השטח, דיכאון, הפרעת קשב, חרדה או שימוש בחומרים, וטיפול שמשלב זיהוי מוקדם, עבודה על הפרשנות ותוכנית יציאה מוסכמת. אם התיאור כאן מרגיש מוכר, זה סימן להתייעץ ולא להמתין. השאירו פרטים ומטפל מהרשת יחזור אליכם בדיסקרטיות, ויכוון אתכם גם לגבי הצורך בהערכה מקצועית נוספת.