כשבן הזוג מסרב לטיפול - מה עושים

"הוא יודע שיש בעיה, והוא לא מוכן ללכת"

חלק ניכר מהפניות שמגיעות אלינו אינן מגיעות מהאדם שמתפרץ. הן מגיעות מבן או בת הזוג, מהורה, לפעמים מאח. המשפט חוזר כמעט מילה במילה, אני יודעת שהוא צריך עזרה, אבל הוא מסרב לשמוע על זה.

המדריך הזה נכתב עבורכם, הצד שנמצא מולו. הוא לא מציע נוסחה שתגרום לאדם אחר להשתנות, כי נוסחה כזאת לא קיימת. הוא כן מציע דרכים לשנות את הדינמיקה, ולשמור על עצמכם בזמן שזה קורה.

למה אנשים מסרבים

הבנת הסיבה משנה את הגישה, ולכן שווה להתעכב עליה. הסירוב כמעט אף פעם אינו נובע מאדישות.

בושה. זו הסיבה מספר אחת. להודות שצריך עזרה בשליטה על עצמך זה להודות בכישלון בסיסי. הרבה גברים בפרט מתארים את זה כדבר הקשה ביותר, קשה יותר מההתפרצות עצמה.

פחד מתיוג. "אם אלך, זה אומר שאני אלים". התיוג הזה מפחיד עד כדי כך שעדיף להכחיש.

חוויה קודמת גרועה. מי שכבר היה פעם אצל מטפל שלא התאים, או שנשלח לטיפול בילדות בכפייה, נושא איתו התנגדות שאינה קשורה אליכם.

תפיסה של "אני לא כזה". אצל רבים ההתפרצויות מגיעות בגלים, ובין הגלים באמת הכול בסדר. בזמן שקט קל להאמין שזה כבר מאחורינו.

האשמה כלפי חוץ. "אם היית מדברת אחרת, לא הייתי מתפרץ". כל עוד הסיבה נמצאת אצלכם, אין מה לטפל אצלו.

פחד ממה שיתגלה. לפעמים מתחת לכעס יושבים דיכאון, טראומה או חרדה, והאדם מרגיש את זה בלי לדעת לנסח. הרחבנו על כך במדריך כעס ודיכאון.

מה כמעט תמיד לא עובד

להעלות את זה בזמן הריב. "אתה צריך טיפול" באמצע התפרצות נשמע כמו נשק, לא כמו הצעה. הוא ייזכר ככזה גם אחר כך.

אולטימטומים שאין כוונה לממש. "אם לא תלך, אני עוזבת" שנאמר שלוש פעמים ולא קרה כלום, מלמד שאין משמעות למילים. גבול צריך להיות אמיתי או לא להיאמר.

לאסוף ראיות. רשימה של כל האירועים מהשנתיים האחרונות שנפרשת בבת אחת מייצרת הגנה ולא הסכמה.

לגייס את כל המשפחה. שיחה שבה כולם יושבים מולו נחווית כמארב, והתוצאה לרוב היא נסיגה.

לחכות ל"רגע הנכון". הרגע הנכון לא מגיע לבד. מה שכן קורה זה שהזמן עובר, הילדים גדלים בתוך זה, והנורמה מתקבעת.

מה כן מזיז

לדבר בזמן רגוע, על תחושה ולא על אבחנה. "אני מפחדת מהרגעים האלה, ואני לא רוצה לחיות ככה" עובד טוב יותר מ"יש לך בעיית כעסים". הראשון קשה להכחיש, השני מזמין ויכוח.

לתאר את הילדים בעובדות. "אתמול, כשהרמת את הקול, יובל נכנס לחדר וסגר את הדלת". בלי פרשנות ובלי האשמה. עובדות על ילדים מזיזות יותר מכל טיעון אחר, אצל רוב ההורים.

להתחיל מכם. אחת הדרכים היעילות ביותר היא לפנות לייעוץ בעצמכם. זה משנה את המערכת גם בלי שהצד השני זז, ולעיתים קרובות מוביל לכך שהוא מצטרף בהמשך.

להציע ערוץ שאינו "טיפול". מדריך לקריאה, סדנה קבוצתית, שיחת ייעוץ טלפונית קצרה. פירטנו את האופציה הקבוצתית במדריך סדנת ניהול כעסים.

לתת בחירה. "תבחר אתה את המטפל, גבר או אישה, פנים אל פנים או בזום". תחושת שליטה היא בדיוק מה שהתנגדות מבקשת.

לתפוס את החלון שאחרי. יש חלון קצר, כמה שעות עד יום אחרי התפרצות, שבו החרטה גדולה וההגנות נמוכות. זה הזמן לומר משפט אחד, לא נאום. הרחבנו על החלון הזה במדריך חרטה ובושה אחרי התפרצות זעם.

גבולות, כשאין שינוי

אתם לא יכולים לגרום לאדם אחר להשתנות. אתם כן יכולים להחליט מה מקובל עליכם. וזה שינוי אמיתי במערכת, גם כשהצד השני לא זז.

גבול טוב מנוסח על ההתנהגות ולא על האדם, הוא ספציפי, והוא כולל מה תעשו אתם. לדוגמה, "אני לא ממשיכה שיחה שבה צועקים עליי. אם זה קורה, אני יוצאת מהחדר וחוזרת כשנרגע". שימו לב שאין כאן דרישה ממנו לשנות משהו, יש כאן הצהרה על מה שאתם עושים.

גבולות עובדים רק כשמקיימים אותם בעקביות, כולל בפעם שבה זה לא נוח. בהתחלה זה לרוב מחריף את התגובה, כי המערכת מנסה לחזור לאיזון הקודם. אם ממשיכים, המצב לרוב מתייצב במקום חדש.

ובמקביל, טפלו בעצמכם. חיים לצד אדם נפיץ שוחקים, גם בלי אלימות. תמיכה מקצועית לכם אינה מותרות והיא אינה בגידה, היא הדבר שמאפשר לכם לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך שחיקה.

מה עושים עם הילדים בינתיים

גם אם הצד השני לא זז, יש הרבה מאוד שאפשר לעשות כדי להגן על הילדים. שלושה דברים חשובים במיוחד.

ראשית, לתת שם. ילד שרואה התפרצות וששומע אחר כך "לא קרה כלום" נשאר עם בלבול שמזיק יותר מהאירוע. משפט פשוט, "אבא צעק, וזה לא בסדר, וזה לא בגללך", עושה עבודה גדולה.

שנית, לא להפוך אותם לשותפים. אל תספרו להם על הריבים ואל תבקשו מהם עמדה. ילד שנדרש לבחור צד משלם מחיר כבד.

שלישית, לוודא שיש להם מבוגר נוסף בטוח בחיים, סבתא, מורה, מדריך. קשר יציב אחד עם מבוגר תומך הוא מהגורמים המשמעותיים ביותר לחוסן של ילדים בסביבה קשה.

סיכום

סירוב לפנות לעזרה נובע כמעט תמיד מבושה, מפחד מתיוג ומחשש ממה שיתגלה, ולא מאדישות. לכן מה שלא עובד הוא להעלות את זה בזמן ריב, לאסוף ראיות או לאיים באולטימטומים שאינם ממומשים. מה שכן מזיז הוא לדבר בזמן רגוע על התחושה שלכם ולא על האבחנה שלו, לתאר בעובדות מה קורה לילדים, להציע פגישה אחת ולא תהליך, לתת לו בחירה, ולפנות לייעוץ בעצמכם. במקביל, הציבו גבולות ברורים שמנוסחים על מה שאתם עושים, וקיימו אותם. אם יש אלימות או פחד ממשי, זה כבר לא נושא לשכנוע אלא לפנייה מיידית לגורם מוסמך. השאירו פרטים ונשמח לדבר איתכם, גם אם הצד השני עדיין לא מוכן.

שאלות נפוצות