טיפול בכעסים לגברים - למה זה שונה

למה גברים מגיעים מאוחר, ומה קורה כשהם כן מגיעים

הנתונים בכל העולם המערבי דומים. גברים פונים לעזרה נפשית בשיעור נמוך משמעותית מנשים, ובממוצע מאוחר יותר. בתחום הכעסים הפער בולט במיוחד, כי דווקא כאן רוב הפונים הם גברים, ובכל זאת הם מגיעים אחרי שנים ולרוב רק כשמשהו נשבר.

המדריך הזה לא עוסק בסטריאוטיפים ולא בהטפה. הוא מנסה לתאר בכנות מה מעכב, מה שונה בעבודה על כעס אצל גברים, ומה עוזר בפועל.

מה מעכב

הכעס הוא הרגש היחיד שמותר. הרבה גברים גדלו על מסר לא מפורש שלפיו עצב הוא חולשה, פחד הוא בושה, וכעס הוא בסדר. התוצאה היא שכל רגש קשה מתורגם לערוץ אחד. בפועל, כשמגיעים לטיפול, מגלים שמתחת לרוב ההתפרצויות יושבים פחד, עלבון או חוסר אונים. הרחבנו על כך במדריך כעס וחרדה.

לבקש עזרה נחווה ככישלון. בתפיסה שמזוהה עם גבריות מסורתית, אדם אמור לפתור לבד. הפנייה עצמה מרגישה כמו הודאה בחוסר יכולת.

אין שפה. הרבה גברים באמת מתקשים לנסח מה הם מרגישים, לא כי הם לא מרגישים אלא כי מעולם לא תרגלו את זה. פגישה שמתחילה ב"ספר לי מה אתה מרגיש" יכולה להיות חוויה מתסכלת מאוד.

חשש מהתיוג. הפחד להיתפס כאלים, במיוחד בהקשר של גירושין או משמורת, מוביל אנשים להימנע דווקא מהמקום שיכול לעזור.

אין זמן, וזה נכון. שעות עבודה ארוכות ותחושת אחריות לפרנסה יוצרות מצב שבו פגישה שבועית בשעה קבועה נראית בלתי אפשרית. כאן דווקא יש פתרון פרקטי, ופירטנו אותו במדריך טיפול בכעסים אונליין.

מה עובד טוב, ומה פחות

מהניסיון בשטח, יש כמה מאפיינים שחוזרים.

גישה ממוקדת ומעשית עובדת טוב יותר. תהליך עם מבנה ברור, מטרות מוגדרות וכלים קונקרטיים מתקבל טוב יותר מתהליך פתוח וחופשי. זו אחת הסיבות שהגישה הקוגניטיבית התנהגותית מתאימה כאן, ופירטנו אותה במדריך טיפול קוגניטיבי התנהגותי לכעסים.

מספרים עוזרים. מדידה של תדירות ועוצמה, גרף שמראה ירידה, יעד מוגדר. זה נותן תחושת שליטה והתקדמות, וזה מנטרל את התחושה של "אני סתם מדבר".

לדבר על תפקוד ולא רק על רגש. להתחיל מ"מה זה עולה לך", בעבודה, בזוגיות, עם הילדים, ורק אחר כך להיכנס לרובד הרגשי.

קבוצה עובדת מצוין. באופן מפתיע לרבים, סדנאות קבוצתיות לניהול כעסים מקבלות משוב חיובי במיוחד מגברים. לשמוע גבר אחר מתאר בדיוק את מה שאתה חווה מסיר בושה מהר יותר מכל דבר שמטפל יגיד. פירוט במדריך סדנת ניהול כעסים.

מה שפחות עובד. פגישות שמתחילות בשאלות רגשיות פתוחות בלי מבנה, תהליכים בלי אופק זמן, ומטפל שמתמקד בעבר לפני שנתן כלים להווה.

מה מסתתר מתחת, ולמה חשוב לבדוק

אחת הנקודות החשובות ביותר במדריך הזה. אצל גברים, דיכאון מתבטא לעיתים קרובות לא כעצב אלא כעצבנות, קוצר רוח והתפרצויות. זה נקרא לפעמים דיכאון מוסווה, והוא מפוספס באופן שיטתי, כי לא ההורה ולא הרופא ולא האדם עצמו מזהים בזה דיכאון.

סימנים שמצדיקים בדיקה, אם הכעס מלווה בריקנות ובשעמום בין ההתפרצויות, אם דברים שפעם היו מהנים כבר לא מעניינים, אם יש עלייה בשתייה, ואם אחרי כל אירוע מגיע לא רק חרטה אלא ייאוש עצמי עמוק. פירטנו את התמונה במדריך כעס ודיכאון.

גורם שני שמפוספס הרבה הוא הפרעת קשב לא מאובחנת, ששכיחה מאוד אצל גברים מבוגרים שגדלו בתקופה שבה כמעט לא אבחנו. פירוט במדריך כעס והפרעת קשב. גורם שלישי הוא חשיפה לאירועים קשים, בשירות הצבאי או בעבודה, ועל כך במדריך כעס אחרי מילואים ומלחמה.

הצעד הראשון, בגרסה שאפשר לעשות איתה משהו

אם הרעיון של "להתחיל טיפול" גדול מדי, אפשר לפרק אותו.

שלב אחד, מדידה. שבועיים של רישום קצר, בלי לשנות כלום. מתי, מה קרה, עוצמה מאחד עד עשר. זה לא מחייב אף אחד ולא עולה כלום. מבנה מוכן יש במדריך יומן מעקב כעסים.

שלב שתיים, שיחת בירור אחת. לא טיפול, שיחה. עשרים דקות בטלפון עם מישהו שמבין בתחום, כדי להבין מה בכלל האפשרויות.

שלב שלוש, פגישה אחת. בלי התחייבות להמשך. אם לא מתאים, זהו.

שלב ארבע, החלטה על מסגרת. רק בשלב הזה מדברים על כמה פגישות ובאיזה קצב.

הפירוק הזה נשמע טכני, אבל הוא עוקף בדיוק את המחסום שמעכב את רוב הגברים, התחושה של להיכנס למשהו פתוח ובלתי מוגדר שאין ממנו יציאה.

מה זה עושה לבית

שווה לומר את זה במפורש, כי זה מה שבפועל מזיז אנשים. ילדים שגדלים בבית עם התפרצויות חוזרות לומדים שני דברים. הראשון, שהאווירה בבית תלויה במצב הרוח של מבוגר אחד, ולכן צריך לנטר אותו כל הזמן. השני, מודל של איך פותרים קונפליקטים, שאותו הם ייקחו איתם הלאה.

הבשורה ההפוכה נכונה גם היא. ילד שרואה הורה שלוקח אחריות, אומר "טעיתי" ופונה לעזרה, מקבל מודל חזק לא פחות. הרבה גברים מתארים שדווקא זה, ולא הבושה, מה שהצליח להזיז אותם. הרחבנו על ההיבט ההורי במדריך איך מפסיקים לצעוק על הילדים, ובאתר נפש שקטה יש הרחבה על ויסות רגשי כמיומנות נלמדת בכל גיל.

סיכום

גברים מגיעים לטיפול בכעסים מאוחר, בעיקר בגלל בושה, בגלל תפיסה שבקשת עזרה היא כישלון, ובגלל חוסר תרגול בשפה רגשית. מה שעובד היטב הוא גישה ממוקדת ומעשית עם מבנה ומטרות, מדידה של תדירות ועוצמה, התחלה מהתפקוד ולא מהרגש, ולעיתים קרובות דווקא מסגרת קבוצתית. חשוב במיוחד לבדוק מה יושב מתחת, כי אצל גברים דיכאון והפרעת קשב מתחפשים לעיתים קרובות לנפיצות. הדרך הפרקטית להתחיל היא לפרק את הצעד לארבעה שלבים קטנים, מדידה, שיחת בירור, פגישה אחת, ורק אז החלטה. השאירו פרטים ונחזור אליכם לשיחה קצרה, בדיסקרטיות מלאה ובלי התחייבות.

שאלות נפוצות